ma Mamy,
Je suis la petite-fille de Marcelle et je n'ecris pas le francais
alors, j'ecris en hebreu
אומרים כי אדם המחזיר את נשמתו לבורא בערב החג - איננו סתם אדם. וכך אכן היתה mamy - אישה מיוחדת במינה ובלתי רגילה. מקסימה ממש.
גם הקשר ביננו היה מאוד מאוד מיוחד. היינו מאוד קשורות זו לזו, ממי ואני. זה לא היה קשר רגיל של סבתא ונכדתה, היינו ממש חברות טובות. נפגשנו המון, כשהייתי בתיכון, ובצבא ובאוניברסיטה וגם אחר כך, לפחות פעם בשבוע היינו מתראות. אהבנו לפטפט בלי סוף על כל מיני עניינים, ולצחוק ביחד וכמובן לאכול את האוכל הטעים שממי תמיד היתה מכינה לי במיוחד.
וגם כשממי כבר לא היתה במיטבה והתקשתה לפעמים לזהות את המבקרים הרבים שתמיד סבבו והקיפו אותה באהבה - הייתי תמיד גאה שאותי היא תמיד זיהתה, וכשהייתי באה לבקר היא היתה מחייכת חיוך גדול, היתה כל כך שמחה, וגם אני כל כך שמחתי.
כבר מגיל מאוד צעיר נוצר ביננו קשר קרוב. היא ואני מאוד דומות בכמה תכונות, וזה גרם לנו להסתדר טוב ביחד. שתינו פטפטניות, ודעתניות ועקשניות ביותר, וכך תמיד היה מאוד מעניין ביחד. שתינו אהבנו אופנה ודברים יפים, ואהבנו אוכל טעים ואהבנו מאוד לצחוק. וממי היתה מאוד מצחיקה. היא אהבה להצחיק. והיא עוד יותר אהבה מחמאות (וגם אני בדיוק כמוה
..
היא לא היתה סבתא רגילה. היא היתה גברת של ממש. שילוב של אלגנטיות מרשימה, של תבונה ושל המון המון טוב לב. כמו שאבא שלי כתב: שילוב של מרוקו - צרפת - וישראל.
לפעמים, כשהייתי מבקשת, ממי היתה מספרת לי סיפורים על ילדותה, ועל האחים והאחיות שלה, ועל אמא שלה, ועל החברים שהיו לה בבית הספר ועוד הרבה סיפורים. היא גם תמיד מאוד התעניינה מה קורה אצלי, ואהבה לשמוע את כל הפרטים.
ממי היתה תמיד חובבת אופנה וחידושים, ובכל פעם שהייתי באה לבקר אותה הייתי מראה לה את הטבעות והתכשיטים שלי והיא היתה מסתכלת בעניין ולפעמים גם מודדת בעצמה ואומרת לי מה הכי יפה. אני זוכרת שלפני כמה שנים, כשנכסו לאופנה נעלי הפלטפורמה העצומות, הייתי באה אליה עליהן, והיא הסתכלה עליהן בפליאה וקצת תדהמה. אמרה בסופו של דבר שהן 'מעניינות' אבל היא לא הבינה איך אפשר ללכת ככה בלי ליפול. והיא ידעה לזהות את הבגדים שהכי אהבתי ולהגיד שהם הכי יפים גם בעיניה.
ממי גם ידעה לבשל מצוין, ואני, בעיקר בשנים שהייתי סטודנטית ירושלמית ותפרנית תמיד אהבתי לבוא לאכול את המטעמים שהיא היתה מכינה במיוחד. היו כמה מאכלים שאהבתי במיוחד (ואלו במקרה היו דווקא אלו שהכי קשה להכין..) וממי היתה מכינה לי אותם וטורחת המון בשביל זה.
רציתי שתלמד אותי לבשל כמוה, ובכל פעם ביקשתי ממנה את המתכונים. והיא תמיד היתה מסבירה לי בדיוק את כל השלבים בהכנה ומגלה לי את כל הסודות, ואני הייתי חוזרת הביתה ומנסה - אבל זה אף פעם לא היה אותו הדבר. וממי, לא הצליחה להבין למה אצלי זה לא מצליח, והיתה מסבירה לי שוב ושוב, שבוע אחר שבוע, אך ללא הועיל. בסופו של דבר היא התרגזה (כי היא לא הבינה איך זה ייתכן שלי זה לא מצליח
והציעה שאני אבוא אליה כמה שעות קודם וככה נבשל ביחד ואני אראה איך היא מכינה וכך המתכון בטוח יצליח. וכך הסתכלתי עליה מבשלת כמה וכמה פעמים, אבל זה עדיין לא עזר. לי זה אף פעם לא היה יוצא אותו הדבר. (ועד היום אני עדיין מנסה...)
גם כשהייתי מרגיזה אותה, או שהיא היתה מרגיזה אותי והיינו מתחילות להתווכח - זה תמיד היה מאוד מצחיק. היינו מתחילות לצעוק אחת על השנייה בצרחות ממש, אבל זה מעולם לא היה בכעס אמיתי. תמיד בחן ובצחוק. היא מעולם לא כעסה עלי על שום דבר. אפילו לא פעם אחת יחידה. היא היתה אומרת לי: 'טוב, את לא מבינה שום דבר!', והייתי עונה לה 'את לא מבינה!'. אז היא היתה אומרת לי 'את מעצבנת אותי', אז הייתי עונה לה 'זו את המעצבנת', ואז היינו אומרות 'טוב, כמה רעש, בואי נשתוק, נשתה תה', והיינו שותות תה עם נענע ואוכלות עוגיות וחוזרות לפטפט כאילו לא היה כלום, בשקט ובשלווה.
הייתי כל הזמן מספרת את הסיפורים עליה לחברים שלי, וכולם תמיד כל כך רצו להכיר אותה. וביקשו שאקח אותם לפגוש אותה. אמרו שהיא נשמעת פשוט בלתי רגילה ומצחיקה מאוד. אין עוד סבתא כמוה. המזג שלה היה הקסם שלה והחן המיוחד שלה.
ממי היקרה מכל,
רק היום בצהריים הבאנו אותך למנוחת עולמים וכבר אנחנו כל כך מתגעגעים אליך. את כל כך חסרה. ולא נותרה ברירה אלה להמשיך בלעדיך, ורק לזכור איך היית ומה בוודאי היית חושבת ואומרת על כל דבר. אבל את מה שנתת לנו, ובייחוד את מה שנתת לי, לא נשכח לעולם. כי אני זו אני והרבה מאוד בזכותך ממי יקרה שלי. לא הייתי אותו הדבר בלעדיך, ואת תמיד היית כל כך גאה בי, וגם אני בך.
אוהבת אותך המון המון ותמיד
Anat